ביה"ד הצבאי לערעורים התיר על כנו מעצר עד תום ההליכים לנאשם בעבירות נגד בטחון האזור

כתב האישום אשר שהוגש נגד העורר  מייחס לו שתי עבירות חמורות נגד ביטחון האזור. האחת, כי במהלך שנת 05' ייצר העורר יחד עם אחר שלושה רובים, וזאת מבלי שהיה בידו היתר מטעם המפקד הצבאי. העבירה השנייה המפורטת בכתב האישום, מייחסת לעורר עבירה שעניינה קשירת קשר. כעולה מכתב האישום ובמהלך שנת 06', נפגש העורר עם מי מחבריו והציע לו לבצע בצוותא  פיגוע התאבדות בתוככי מדינת ישראל. השניים פנו לעזרה, אולם זה האחרון לא היה בידו לתת להם סיוע, ועל כן הוצאת הפיגוע אל הפועל, נגדעה באיבה.

בתאריך 2.3.08 קבע בימ"ש קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בתיק, וכי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילות מעצר המחייבות מעצר עד תום ההליכים. אותה עת לא היה העורר מיוצג, ולפיכך קיימו הצדדים עיון חוזר בהחלטה זו בתאריך 30.3.08. לאחר עיון בבקשה ובטעמיה, דחה ביהמ"ש את הבקשה והותיר את העורר במעצר. בנסיבות אלו, עותרת הסנגוריה לביטול ההחלטה על מעצר העורר עד תום ההליכים ולשחרורו.

ביסוד ערר זה עומדת טענת הסנגוריה כי העורר ביצע את אשר מיוחס לו זמן ניכר לפני מעצרו, מאז, כך לדעתו, השתנו הנסיבות, וכי אין טעם להמשיך ולאפיין את העורר כמסוכן. חלוף הזמן ודאי משפיע על עילת המעצר, ומכאן כי שגה בימ"ש קמא משהחליט להורות על מעצרו עד תום ההליכים. אגב כך, הציעה הסנגוריה לסמוך ידי על החלטת ביהמ"ש בע"מ 2699/06, שם קבע ביהמ"ש את האיזון הנדרש הנובע מעבירת קשירת הקשר לבין חלוף הזמן:

"קביעת חזקת מסוכנות כתוצאה מעבירת קשירת קשר תלויה ראשית לכל בעבירה אותם ביקשו הקושרים לקדם. מעבר לכך, יש לתת משקל נכבד למעשים שנעשו לשם קידום התכנית, ואף ואולי בעיקר, לחלוף הזמן בין קשירת הקשר לבין המעצר. מרכיב זה יהיה בו ללמד, לרוב, על מידת המסוכנות הטמונה בנאשם לעת הזו. ככל שתחלוף תקופת זמן ארוכה יותר, הנטייה לראות בקשירת הקשר מעשה המלמד על מסוכנות הנאשם תפחת" .

במקרה דנן, נעצר העורר כשנתיים לאחר קשירת הקשר. על כן, התלבטתי מאוד, כלום יש בחלוף הזמן כדי להשפיע על עילת המעצר, או שמא ובשל מידת המסוכנות הטמונה בעבירה הנדונה, יש ללמוד על מסוכנות כמו גם על חשש להימלטות מהדין.

אין כל ספק כי העורר ביקש לבצע פיגוע קשה באוכלוסיה אזרחית תמימה. לא אוכל להתעלם מהעובדה כי הגם שקשירת הקשר לא עלתה יפה בסופו של דבר, הרי העורר עשה שורה של מעשים לשם קידומו של הקשר ולשם הוצאה אל הפועל את תוכניותיו. אציין בהדגשה כי בעת שערב המערער עצמו בעבירה הנדונה, לא היה הוא קטין וכמי שניתן לייחס לו משובת נעורים.

עוד אציין כי הגם שכתב האישום מייחס לעורר עבירה של קשירת קשר במהלך שנת 06', דומני כי מהתשתית הראייתית אשר נפרשה לפניי עולה מעורבות עמוקה יותר מזו שנחשפה. גם בעובדה זו יש כדי ללמד על החומרה ועל המסוכנות שנשקפת ממי שנוטל חלק במעשים כה חמורים. אמנם מאז נרקמה תכניתו של העורר עברה תקופה ארוכה, עד כי ניתן להניח כי לו רצה בכך, יכול היה להוציא לפועל את תוכניתו, ברם, דומני כי יש מסוכנות מיוחדת במי שנתן את הסכמתו לבצע פיגוע התאבדות. שעה שנתן את הסכמתו, לא ניתן לראות בעורר כאדון לעצמו, אלא הוא חשוף להשפעות וללחצים אשר יכול ויביאו להשלמת הרעיון ולהוצאת התוכנית מן הכוח אל הפועל.

כך או כך, ומאחר ואין מחלוקת מיוחדת ביחס לתשתית הראייתית, הרי כי העורר עלול להיות מורשע בדין והוא חשוף בשל כך לעונש חמור. חשש זה, מפני המאסר הצפוי לו, עלול להביאו כדי הימלטות מן הדין, ולכך כי לא יתייצב לדיונים שייקבעו בעניינו בביהמ"ש.

לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מקום לקבל את הערר.

ניתנה היום, 8 באפריל 2008, ב' בניסן התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: גו